עורך דין בישראל אינו רק פאר, אלא מדריך בגיהינום הבירוקרטי שמהווה את הממסד הממשלתי. קשה לכנות זאת ממסד, מכיוון שאף אחד ממעגלי הגיהינום אינו מחליף מידע עם מעגל אחר, השדים הפשוטים מחזיקים בסמכויות רבות יותר מאשר המנהלים שלהם, והחוטאים יכולים להמשיך ולערער על החוק – הארצי או השמימי – אבל בכל מחלקה מחוזית של הגיהינום ישנה ‘הוראה פנימית’ שמתנגדת לכל חוק. (ואז יש עוד אחת שמתנגדת לקודמתה.) בסופו של דבר, החוקים באים והולכים עם כל ממשלה חדשה, אבל השדים נשארים ליד קדירותיהם לדורות. ייתכן שמערכת כזו נוצרה על ידי האבות המייסדים עצמם, כדי למנוע בעתיד את האחזקת השלטון. נסה לבנות טוטליטריזם במדינה שבה כל ביורוקרט ברמת הרחוב בנפשו הוא אנרכו-סינדיקליסט. לכן, בית המשפט בישראל אינו אתגר למדינה, אלא דרך רגילה להתחיל דיאלוג עימה. כאן הכל כמו בשוק: אם אינך מתמקח, אינך מכבד. אם אינך מתדיין, זה אומר שאינך מכיר בקיומה. כך שעורך דין ישראלי תמיד הוא יותר מעורך דין. הוא משלב כישורים של וירג’יל, סטלקר, שחקן דרמטי, עובד סוציאלי, אתנוגרף ופסיכותרפיסט. לפחות, עורך דין טוב. הייתי מאוד מזליז בעניין עורך הדין שלי. עם אלכס זרנופולסקי לא רק שניצחנו במשפט, אלא גם מצאתי שלושים סיפורי מחקר חדשים – כל כך מרתקת הייתה ההתנסות במבנה הביורוקרטיה הישראלית ‘מבפנים’. עכשיו נכתוב בשיתוף פעולה.